הם מגיעים אליה הביתה, הופכים לה את הבית והיא לא יכולה להגיד מילה. גם הבן זוג החדש לא ממהר לעודד אותה לחנך את ילדיו כי הוא מפחד מתדמית האם החורגת המרשעת. אבל האם באמת אפשר להתחתן שוב, מבלי לחנך את הילדים של הבן זוג?
"איך זה יכול להיות שהם מגיעים אלי הביתה, הופכים לי את הבית, מתנהגים כאילו שהם במלון חמישה כוכבים, ואני לא יכולה להגיד להם כלום, רק בגלל שאני לא האימא הביולוגית שלהם?"אם אתם מכירים את המשפט הזה, ככל הנראה שנתקלתם מקרוב באחת הבעיות הבוערות ביותר בקרב המשפחות המורכבות. נשים הנשואות לגברים גרושים עם ילדים, תוהות לא פעם היכן עובר הגבול שלהן בחינוך הילדים שלו. האם הן בכלל יכולות לחנך ומה מותר להן להגיד ליד הילדים של בן הזוג? רוב הנשים יודעות שאין זה מקומן לנסות לשנות הרגלים של הילדים. רובן גם מכירות שבכך שאימא יש רק אחת והן לא האימא. יחד עם זאת תסכולן של נשים אלו הוא גדול. לפעמים זה בדיוק אותו תסכול שגורם להם לנקוט בעמדה קיצונית ולהגיד: "אני בוחרת פשוט לעצום עיניים ולחכות שהם ילכו" או "אני לא אוותר להם ואם הם לא יתנהגו כמו ילדיי שלי, אני לא אוהב אותם". לא, אף אחת מהאופציות האלה היא לא פתרון טוב. הפתרון הטוב נמצא איפשהו באמצע. אבל היכן נמצא האמצע בסיפור הזה, כאשר במרבית המקרים האב עצמו מבקש מהאישה לא להתערב. כן, במרבית הפעמים גם זה קורה. זה קורה או מפני שהוא מפחד שהיא תפגע בילדיו (לצערי עדיין, מתקיים המיתוס גם בראשם של גברים של "אם חורגת מרשעת" אשר מעצם כך שהיא לא האם הביולוגית היא עלולה לפגוע בילדים שלו) או מפני שהוא אומר: "גם ככה אני רואה את הילדים רק פעמיים בשבוע אז למה להעכיר את האווירה? עזבי אותם, לא נחנך אותם ביומיים".
האישה פוגשת את עצמה במקום של תסכול. היא מנועה מלעשות דברים שהייתה רוצה לעשות. יתרה מכך, היא הרבה פעמים רואה דברים שאף אחד משני ההורים הביולוגיים לא רואים (כי היא בכל זאת, לרוב, צד יותר אובייקטיבי). אלה דברים שאם היא תצליח לשנות יכולים ממש לעזור לילדים עצמם, אבל היא מפחדת להגיד אותם כדי להימנע מעימותים עם הילדים או עם הבעל.
לא לחנך, להשפיע
אז מה אפשר לעשות? בתפיסה שלי הכול נמצא במודעות. אין דבר כמעט שאנו לא יכולים לשנות אם באמת נרצה לשנות. השאלה היא מהיכן אנו פועלים ומה המניעים שלנו? צריך לזכור, האישה השנייה של הגבר היא לא האימא של הילדים. היא גם לא צריכה להיות וטוב שכך. אבל בכל זאת היא פוגשת בילדים, היא יכולה לאהוב אותם, אם הדברים יסתדרו היא גם יכולה לעזור לאבא שלהם לראות דברים שאפשר לשפר בחייהם לטובתם (ולטובת כולם בסופו של דבר). האישה השנייה אינה יכולה לחנך אבל היא יכולה להשפיע על החינוך. היא יכולה להשפיע על ההרגלים של הילדים האלו. אז איך משפיעים על חינוך ילדים שמגיעים מבית אחר, מערכים אחרים ומאימא אחרת? מתחילים בכך שמתוך מודעות בוחרים להכיר בכך שזה תהליך שיכול להצליח, אבל יכול גם לא, או שהוא ייקח זמן עד שהוא יצליח. ממשיכים מכך שמבינים שאי אפשר באמת לכפות על הילדים שום דבר. הכול צריך להיעשות מתוך רצון. תחשבו על זה רגע, האם גם על הילדים שלנו אנחנו מצליחים לכפות חינוך לסדר, ניקיון, שפה נאותה והרגלים בריאים? לא באמת. אנחנו מלמדים אותם דרך דוגמא המלווה בהסברים וזה הדבר שצריך להיעשות כאן. אני לא יכולה לכפות על בנותיו של בן זוגי, להוריד את הצלחות לכיור, לתלות את מגבותיהן הרטובות לייבוש ולסדר את חדרן. אני יכולה אמנם להתרגז עליהן, להתרגז על בעלי שלא מעיר להן או לחילופין לא להגיד כלום ולהישאר מתוסכלת. אבל מה ייצא לי מכך?
זה גם הבית שלהם
על שני דברים אני לא ממליצה לאף זוג לעשות- ממשפחה מורכבת או לא. לא להשאיר בבטן דברים ולא לחשוב ששינוי יכול להיעשות בכפייה.כשהילדים מפרק א' מגיעים לבית שבו נמצאים גם הילדים המשותפים וגם האישה החדשה, אין באמת סיבה "לוותר להם" על התנהלות לפי הערכים המשותפים של הבית החדש. אפילו אם הם מגיעים רק ליומיים בשבוע צריך להתייחס אליהם כאילו הם חלק מהבית וככאלו עליהם להיות חלק גם מהחובות ( כמו גם הזכויות של הבית). עליהם להכיר בכך שלמשל, בבית הזה, מורידים צלחת לכיור, או תולים מגבת לייבוש, או עוזרים בסחיבת הסלים (בגילאים המתאימים כמובן). על ה"אם החורגת" או האישה החדשה (תלוי איך היא מרגישה בהגדרה שלה), להרגיש שזה מותר לה ללמד אותם את הערכים שעל פיהם מתנהל הבית, או לחילופין לבקש מהאב לעשות זאת.מה שכן עליה לקחת בחשבון שזה לא יצליח ותיווצר התנגדות. במצב של התנגדות מצד הילדים, לא כדאי להיכנס עמם למלחמות. צריך לזכור שאלו תהליכים שלוקחים זמן, אבל גם צריך לזכור, שילדים מאוד אוהבים להרגיש שהם חלק משמעותי בתוך הבית ושמאוד חשוב להם לא רק לקבל אלא גם לתת. כי כשהם נותנים ועוזרים הם מרגישים בעלי משמעות. זו נקודה שהרבה הורים מפספסים ובמשפחות מורכבות אפילו יותר. כדאי מאוד להדגיש את הנקודה הזו בפני הילדים ע"י אמירות כמו: "זה גם הבית שלך. כשאתה נמצא כאן אתה חלק מהבית וכמו שכיף לך לישון במיטה נקייה זה יהיה לך כיף אם תסדר אותה" לצערי בלא מעט מקרים גיליתי שהרבה הורים חורגים ובכלל משפחות מורכבות, מעדיפים לראות בילדים האלו כ"אורחים". אבל אם מתייחסים אל ילדים אלו כאל 'אורחים ליומיים' וכל הגישה כלפיהם היא כזו, אז למה שהם ירצו לקחת חלק פעיל מהמטלות? לעומת זאת, אם הם ירגישו שנוכחותם היא לא נטל, אלא משתלבת בתוך הבית החדש, הם ירגישו טוב יותר וירצו לעזור בעצמם. לעתים ההתנגדות יכולה להגיע מכיוונו של האב. אב שלא רוצה שהאישה החדשה תבקש מהילדים שלו לעזור בבית ולקחת חלק פעיל במה שקורה בבית, שוגה בכך שהוא הופך את ילדיו ל"אורחים בביתו". במצבים בהם האב אינו מעוניין לשנות את הסיטואציות הללו, רצוי להגיע לייעוץ מקצועי על מנת לנסות להבין מהיכן זה מגיע ואיפה זה פוגש אותו. האם מתוך הרצון לגונן? האם מתוך מצפון? האם מתוך פחד? או שפוט הוא מעדיף לייצר איזושהי חציצה בין פרק א' לפרק ב' וגם את זה כדאי להבין.מכל מקום גם כאשר מדובר בהתנגדות של האב, האישה יכולה לנסות להשפיע עליו לראות שזה לא חייב להישאר כך, אולם זה חייב להיעשות מתוך רצון חיובי ולא מתוך כעס ו/או תסכול. בסיכומו של עניין, סוגיית החינוך, כמו בהרבה סוגיות אחרות במשפחות מורכבות, תלויות בהתגברות על מחסומים של אגו. כשאנחנו מוכנים להסתכל לרגשות השליליים שלנו בעיניים, לא להדחיק את הקול הפנימי שלנו שאומר "את/ה לא נוהג בסדר, את/ה מתחמק מהתמודדות", אנחנו בכיוון הנכון. אם אתם ההורים המגדלים, שאלו את עצמכם: "איך אני רוצה שהחיים המשותפים שלנו עם הילדים החורגים והמשותפים ייראו?", "מאיזה מקומות אני פועל/ת? האם מפחד או מביטחון עצמי?" שאלות אלו יכוונו אתכם אל התשובות. או לפחות יקרבו אתכם אל עבר מקום טוב יותר. בהצלחה.
